1. ערעור וערעור שכנגד על החלטת בית משפט השלום בנתניה, בשבתו כוועדת ערר לענייני ביוב, ע"ר 199/05 (כב' השופטת יעל קלוגמן) מיום 8.1.13 (להלן: "
וועדת הערר" או "
הוועדה").
2. המערער בעמ"נ 46440-02-13 והמשיב בערעור שכנגד (להלן: "
המערער"), עו"ד יורם מלמן, תושב מושב חירות המצוי בתחום שיפוט המועצה האזורית לב השרון, היא המשיבה והמערערת בערעור שכנגד, עמ"נ 43160-02-13 (להלן: "
המשיבה").
3. המערער משיג, בקצירת האומר, על דחיית טיעוניו בפני ועדת הערר, ביחס לחיובו בהיטל ביוב בסך 35,745 ש"ח; כך, נדחתה טענתו להעדר זיקת הנאה בין הנכס נושא הערעור לבין מט"ש שמשמש את המשיבה (תנובות), כן נדחתה טענתו ביחס לכפל תשלום שחויב בו לכאורה, בגין רכיב הביב הציבורי וכך, ביחס לפגמים לכאורה בתחשיב ועוד.
4. המשיבה מלינה בערעורה על החלטת וועדת הערר, אשר פסלה את תעריפי היטל הביוב על פיו חוק עזר ללב השרון (היטל ביוב), התשס"ג - 2003 (להלן: "
החוק החדש") - בגין רכיבים של ביב מאסף ומט"ש - "
בשל אפליה פסולה שגלומה בהם כלפי נישומי החוק החדש".
5. ביסוד החלטת ועדת הערר, נושא ערעורה של המשיבה, עומדת טענת אפליה שהעלה המערער (העורר שם) לפיה נישומי החוק החדש, אשר עמם הוא נמנה, הופלו לרעה ביחס לנישומי חוק עזר ללב השרון (ביוב), התשנ"ז - 1996 (להלן: "
החוק
הישן") שהופטרו מתשלום ההיטל מכוח סעיף 18(א) לחוק החדש, על אף שהם נהנים מהם בפועל. בהעדר מחלוקת בדבר חיוב כלל התושבים בתשלום עבור הקמת ביב ציבורי, מיקד המערער את טענתו לשני הרכיבים הנוספים שבחוק החדש, מט"ש וקווי איסוף (להלן: "
טענת האפליה" ו"
הרכיבים הנוספים").
רקע
6. בשנת 2004 רכש המערער מקרקעין בשכונת הרחבה ב' במושב חירות (להלן:
"הנכס" או "
המקרקעין") המצויים בבעלות מנהל מקרקעי ישראל (להלן:
"המנהל"). בין המערער לבין המנהל נחתמו הסכמי פיתוח וחכירה. בנוסף, נחתם "הסכם תשתית" בין המערער לאגודה השיתופית של מושב חירות (להלן: "
האגודה" ו-"
הסכם התשתית").
7. במסגרת בקשה שהגיש המערער לקבלת היתר בנייה על המקרקעין, הוא חויב בהיטל ביוב בסכום של 40,557 ש"ח. המערער השיג על גובה הסכום, בטענה כי נשא בהקמת הביב הציבורי במסגרת דמי פיתוח ששילם לאגודה.
8. בתגובה להשגתו, הפחיתה המשיבה מסכום ההיטל סך של 4,800 ש"ח. היתרה בסך 35,745 ש"ח שולמה על ידי המערער למשיבה תחת מחאה, כדי לקבל היתר בנייה למקרקעין. במקביל, הגיש המערער את הערר בגין חיובו בהיטל הביוב.
ההליך בפני וועדת הערר
9. בהודעת ערר (מיום 18.9.05) טען המערער כי אין לחייבו בהיטל הביוב בשל אי משלוח הודעה כדין לדרישת תשלום, בשל כפל תשלום, היות סכום ההיטל בלתי סביר ומידתי, פגמים מהותיים בדרך חישובו וכן, גביית הפרשי הצמדה ביתר, בניגוד לדין.
10. בדיון מקדמי שהתקיים ביום 19.12.06 קבעו הצדדים את הפלוגתות הבאות:
· האם חיובו בגין רכיב הביב הציבורי תקף או בשל תשלומי הפיתוח ששילם בעבר, אין לחייבו ברכיב זה?
· האם תעריף חוק העזר החדש תקין?
· האם החישוב הממוצע של 4,800 ש"ח בו זוכה המערער בגין הביב הציבורי עקב תשלום הוצאות הפיתוח - תקין, או שהסכום נמוך מדי?
· האם הוראות ההצמדה שבחוק העזר החדש - סעיפים 6 ובמיוחד 16 - סבירות או שיש לקבל את טענת המערער כי ההצמדה לשנת 2000 בלתי סבירה ואין לקבלה.
11. על יסוד הפלוגתות המוסכמות הגישו הצדדים תצהירים ומוצגים.
12. בחלוף למעלה משנה, בתאריך 17.1.10, הגיש המערער בקשה לתיקון הערר, בגדרה עתר להוסיף את טענת האפליה דלעיל. את טענתו סמך על השינוי שהוכנס בחוק החדש בהגדרת המונח "ביוב", אליה הוספו הרכיבים הנוספים, לעומת הגדרתו על פי החוק הישן כ'ביב ציבורי' בלבד. לנוכח הפטור שניתן לנישומי החוק הישן לפי סעיף 18(א) לחוק החדש, מתשלום היטל הביוב - נושאים נישומי החוק החדש במלוא העול ו"מסבסדים" את נישומי החוק הישן בתשלום ההיטל.
13. בבקשתו לתיקון כתב הערר, הטעים המערער, כי מדובר בטענה משפטית שמתייחסת ל"
עובדה שאינה שנויה במחלוקת". המערער הוסיף, כי הטענה נסמכת על ספר תחשיב של המשיבה, אליו התייחס בטיעוניו בכתב הערר המקורי.